חננאל נ' אגודה שיתופית בע"מ

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בטבריה (כב' השופטת ר' נדאף) מיום 25.4.2010

פסק דין

בשנת 2005 שכר המבקש בית מגורים בקיבוץ מעגן, למשך שנה אחת. בתביעה שהגיש בבית המשפט קמא הוא טען, כי ביום 25.5.2009 הרס הקיבוץ-המשיב את הגינה הסובבת את הבית השכור. הוא ביקש לפצותו על נזקיו בסך של 30,000 ₪.

בית המשפט קמא פסק, כי המבקש לא הוכיח כל זכות קניינית בגינה הנ"ל, על שום שחוזה ההרשאה נתן למבקש רשות להחזיק ולהשתמש בבית בלבד, ולא בשטח שמחוצה לו. נוסף על כך נפסק, כי חוזה ההרשאה, שנחתם בשנת 2005, פג תוקפו בשנת 2006, המבקש סרב לפנות את הבית, ולכן נקט נגדו המשיב בהליכים משפטיים על מנת לפנותו. פועל יוצא מכל אלה, למבקש לא היתה כל זכות שבדין לנטוע את שנטע בגינתו, ודאי כך כאשר המשיב התנגד לנטיעות הללו. נוסף על כך קבע בית המשפט קמא, כי הנזקים הנטענים בתביעת המבקש לא הוכחו. על כן נדחתה תביעת המבקש.

על פסק דין זה מלין המבקש, בבקשת רשות ערעור שהניח לפניי. הוא טוען בבקשתו, שאף שתוקפו של חוזה ההרשאה פג בחלוף שנה, המשיב הסכים להאריך את התוקף מדי פעם בפעם, בעל-פה. את סביבת הבית טיפח המבקש לשביעות רצונו של המשיב, כך הטענה. כך הוא פיתח גינה בשטח של כ-500 מ"ר, לטובת הכלל. הסכמתו של המשיב לטיפוח הגינה ניתנה בהתנהגות, כך המבקש, ומכל מקום כך הוא הנוהג בקיבוץ, שכל תושב מטפח את סביבתו. ועוד טוען המבקש, כי אף שלא עלה בידו להוכיח את נזקיו, היה על בית המשפט קמא לפסוק לו פיצויים, ולו משום עגמת הנפש שחווה, משום המעשה הבריוני של הקיבוץ, שעשה דין לעצמו.

לאחר עיון בבקשת המבקש, בהחלטת בית המשפט קמא ובכלל החומר שהונח לפניו, באתי לכלל דעה, כי בקשה זו דינה להידחות. בראשית אציין, כי המבקש איננו מזכיר, ולו במילה אחת, את דבר קיומו של פסק דין מיום 21.9.2009 לפינויו מן הבית, פסק דין שניתן בהסכמה. פסק הדין לא קוים, ככל שהוא נוגע לחובותיו של המבקש למשיב, וכן נאלץ המשיב לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, שאז צצה תביעתו של המבקש נגד המשיב. העלמתו של מידע זה מבית המשפט אין לה מקום.

מכאן לגופה של מחלוקת, ועליה אומר, כי קביעותיו של בית המשפט קמא מקובלות עליי. הסכם ההרשאה נתן בידי המבקש להתגורר בבית, ולא להקים גינה בשטח של כ-500 מ"ר. גם אם היתה הסכמה בהתנהגות לטפח את הגינה, לא היה בהסכמה מכללא זו כדי לומר, כי המשיב לא יוכל לשנות לעולם את דעתו ביחס לגינה, ומכל מקום – לא היה בהסכמה מכללא זו (אילו הוכחה) כדי לזכות את המבקש בפיצוי על אבדן הגינה, והכל על רקע העובדה, שמבקש אין כל זכות קניין במקום. על כל אלה מיתוספת העובדה, שהמבקש לא הוכיח את נזקיו, אף כי אפשר היה לפסוק לטובתו פיצויים לא ממוניים, אילו היה ממש בטענותיו לגופה של מחלוקת, אלא שפיצויים אלה לא היו מגיעים אף כדי הסכום שנפסק כהוצאות שנפסקו לטובת המשיב.

הבקשה נדחית, אם כן. משלא נתבקשה תשובה – לא אתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"א, 29 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: